“לא בדיוק יודע איך להגדיר את זה, אבל שום דבר לא זז”. זה היה המשפט שגפן התחיל איתו את השיחה. ” נראה שאצל כולם הכל מתקדם בהמון כוונים, ורק אצלי הכל תקוע”.
גפן עבד באותה העבודה חמש וחצי שנים. במהלכה הוא סיים תואר שני, תכנן לחפש עבודה חדשה מיד אחרי התואר אבל זה לא קרה. כל עבודה אחרת נראית לו לא מספיק שווה את הסיכון לעזוב את העבודה הנוכחית, שהיא סך הכל טובה. פשוט לא מספיק טובה. הוא גם לא סגור על זה שהוא רוצה לעזוב, הוא רק שוקל. אולי הוא פשוט יותר צריך רענון ולא בהכרח עבודה אחרת.
“מאיזו נקודה התחלת להרגיש תקוע?” שאלתי. מסתבר שהתחושה הזו התחילה בערך כשהוא סגר שנה בתפקיד, והרגיש שהוא לא מתקדם לשום מקום. אבל אז הוא התחיל תואר שני ולא רצה בתקופה ההיא לעזוב עבודה שהיתה נוחה לו תוך כדי הלימודים. מיד אחרי הלימודים הוא התחיל לחפש עבודה, אבל אז העלו לו את המשכורת באופן די משמעותי, ואחר כך נולד לו ילד. שנה אחרי הוא התחיל לחפש עבודה וההצעות לא היו קרובות לשכר שהוא מקבל היום, אחרי ותק של לא מעט שנים.
יש תקופות בחיים שהכל נראה תקוע. שדברים לא זזים, או לא זזים בקצב המיוחל. זה נורא מתסכל, אבל זה סוג של שלב התפתחותי. התשובה לתקיעות משתנה ממצב למצב, אבל בלי להרגיש תקועים לא נשנה משהו ולא נצמח כך שזה לא רק שלילי, אבל בכל זאת לא קל.
אז איך נראית תקיעות?
בהתחלה לא עושים כלום. ממשיכים רגיל ואומרים לעצמנו שזו “תקופה”. אם מדובר בתקיעות ממשית יותר, התחושה הזו הופכת למשבר. כזה שמביא איתו את כל משקעי העבר שלנו עם עצמנו. “לא באמת התקדמתי” ” הנה שוב נפלתי לאותה המלכודת” ועוד תחשות דומות של ביקורת עצמית. אבל ביקורת עצמית לא מקדמת.
ואז מגיע שלב ההבנה שמשהו פשוט לא עובד יותר. ההכרה בכך שמשהו חייב להשתנות. גפן דיבר איתי בדיוק בשלב הזה. הוא כעס על עצמו שהוא לא זז המון שנים, אבל גם תמיד היו לו את כל הסיבות לא לעשות את זה.
ואז מגיע השלב של למידה של דברים חדשים. מחפשים מידע חדש, דוגמאות לאנשים שצלחו בעיה דומה, אפשרויות נוספות, כל דבר מעשי בעולם החיצון שיוכל לעזור לנו ולפתוח לנו עוד דלתות.
אז גפן באמת התחיל לחפש עבודה באינטנסיביות, ולא מצא. הוא חשש שפספס את הרכבת, ושהוא כבר לא מבוקש בשוק העבודה כי הוא יותר מידי שנים באותו תפקיד. אבל מה היתה הבעיה? הוא חיפש עבודה באותו אופן שהוא חיפש שלוש וחצי שנים לפניכן, כשהוא עוד היה יחסית junior . אבל דברים השתנו. הוא התבגר, השוק השתנה, כללי המשחק כבר לא דומים לכללים שהיו נכונים לו לפני כמה שנים. הוא התחיל לנסות ללמוד קצת איך אנשים מתמודדים עם הבעיה, הקפיד להסתכל על אפשרויות נוספות מבחינת סגנון תעסוקה, על תפקידים אחרים ובעיקר היה עסוק בלפקוח עיניים ואזניים.
ואז הגיע שלב המודעות הפנימית. השלב הזה קשה מאוד להרבה אנשים כי החיים מציבים לנו מראה בנקודות האלו. באופן טבעי כשמסתכלים על העולם החיצון ועל הסביבה, משווים את כל ה”נתונים” האלו לעצמנו. מתחילים לשאול שאלות ולחפש דפוסים בעצמנו שלא מאפשרים לנו לזוז קדימה. זו היתה הנקודה הכי קשה לגפן. הוא הבין שהוא נתן יותר מידי לאילוצים להכתיב את המשך דרכו המקצועית. ואחר כך הבין שבעצם אולי זה לא האילוצים. אולי הוא פחד. ואז באמת נהיה קשה לעזוב כי גם התנאים הנוכחיים דווקא השתפרו והיה לו קשה למצוא משהו מקביל. אבל התחושת תקיעות היתה כלכך אינטנסיבית שהוא פשוט לא יכל יותר, הפעם הוא הבין שאם הוא מוותר הוא ימשיך להרגיש חנוק. התחושה הזו תישאר אם הוא לא יעשה שינוי.
אז הוא החליט להתחיל בקטן. להתחיל לעשות דברים שלא היה לו אף פעם אומץ לעשות, אבל הוא החליט לנסות. נפגש עם המון אנשים, התייעץ, חשב להצטרף למיזם, לקח קורס, הלך לסדנה, למפגשים מקצועיים ופשוט החליט לפתוח את עצמו לעולם. הכל התחיל בצעדים קטנים, שהיו שונים מסוג הצעדים שעשה לפניכן שלא קידמו אותו לשום מקום. בהתחלה הכל היה נראה חסר תכלית. סתם הסתובבויות שגזלו ממנו זמן ואנרגיה. אבל ככה זה מתחיל. קובעים פגישה עם מישהו, מתעניינים ברעיון חדש, הולכים למפגש נטוורקינג. מרוב הדברים לא יוצא משהו קונקרטי, אבל פתאם נפתחת הזדמנות. אם שלב הפעולה הזה מגיע אחרי השלבים הקודמים – הוא מביא איתו מתישהו תוצאות. הבעיה היא שלא תמיד קל להבחין בין השלבים, ויש מי שחושב שהוא עשה שינוי גדול, אבל בעצם עוד לא ממש השלים אותו מנטלית ולכן קשה מאוד גם לבצע שינוי פרקטית.
היום גפן כבר עובד במקום אחר, בתפקיד בכיר יותר. הוא עדיין בשלבי הסתגלות אבל דבר אחד הוא מרגיש בוודאות – הוא מאוד שמח שהוא עזב את מקום העבודה הקודם.
הוא עוד בעיצומו של תהליך, אבל הוא מרגיש שהוא עבר משוכה שהמון שנים הוא לא הצליח לעבור. הציטוט שמופיע על השומר מסך שלו אומר הכל ” If you change nothing, Nothing will change “.