כמה אנשים אתם מכירים שרצים מרתון ומתכננים את שלבי הריצה? במרבית הארגונים מחפשים עובדים, ובוודאי מנהלים, שלא רצים “ספרינטים” ובזה מסיימים, אלא מתכננים את צעדיהם בקפידה מתוך חשיבה ארוכת טווח.

כשחושבים על ניהול הקריירה שלנו, אין ספק שמדובר בריצת מרתון ארוכה במיוחד שמתחילה בדרך כלל כשמחליטים מה ללמוד. לא מזמן יצא לי להיות עדה לויכוח פילוסופי בין סטודנטית להנדסת מחשבים לבין סטודנטית לספרות. הסטודנטית להנדסת מחשבים (עדי) סיפרה שהיא לא ממש נהינת מהלימודים אבל מעדיפה ללמוד מקצוע קשה ואולי פחות מעניין לטעמה במטרה למצוא עבודה יחסית בקלות ולהרוויח משכורות גבוהות בהמשך. היא הגיעה להחלטה הזו אחרי שהבינה שאין תחום ספציפי שנורא מושך אותה, ובסוף כל עבודה הופכת למשעממת – אז לפחות להרוויח טוב.

לעומתה, לצופית (סטודנטית לספרות) היה ברור שהיא הולכת ללמוד משהו שמעניין אותה ו”גורם לה לחשוב” כהגדרתה. היא העידה על כך שהיא לא הכניסה לשיקולים את הקושי להתפרנס מהמקצוע שבחרה בהמשך החיים כשחשבה מה ללמוד, ונכון להיום היא שלמה עם ההחלטה. אלו שני מצבי קיצון, אבל הם עומדים לנגד עיניהם של הרבה מתלבטים, כאשר הרוב הגדול של האנשים בוחר במשהו בין שני הקצוות במטרה לשלב גם פרנסה טובה וגם עניין.

אני מכירה כמה אנשי הייטק שעשו הסבה לחינוך, ומכירה גם עובדת סוציאלית שהפכה לאשת מכירות. למה? לפעמים החיים הכתיבו אילוצים מסויימים, ולפעמים אנשים מגלים בעצמם צדדים אחרים. העובדת הסוציאלית היתה צריכה להגדיל את ההכנסות שלה, ובמקביל היא ממש חוותה שינוי אישיותי עצום בעקבות מקרים קשים שאליהם נחשפה. היא התחילה להסתכל על החיים ממקום הישרדותי יותר, ויחד עם תהליכים נוספים שהתרחשו בחייה הפרטיים היא פשוט החליטה לעשות פניית פרסה חדה לתדהמתם של חבריה לעבודה.

חוץ מנסיבות החיים, הדבר העיקרי שמשתנה עם השנים הוא אנחנו. בוחרים מקצוע בגיל 22 בערך, כשנרשמים ללימודים. אבל עד שמתחילים לעבוד בו עוברות כמה שנים, ועד שמתקדמים קצת ומקבלים יותר אחריות ושליטה על ההחלטות, עוברות עוד כמה שנים. יכול להיות שבינתיים השתנינו מהקצה אל הקצה בעקבות חוויות שעברנו ודברים שנחשפנו אליהם, לצד תהליך התבגרות והתפכחות טבעי.

הנושא הזה מתחיל לבלוט במיוחד אחרי כמה שנים, כשאנשים נמצאים במקצוע מסוים במעמד מסוים, אבל לא מרגישים שזה לגמרי “הם”. למה? כי המקום שבו הם נמצאים עכשיו הוא תוצאה של תכנון שלהם כמה שנים לפניכן, ועכשיו האדם שצועד בדרך שתוכננה הוא כבר לא אותו אחד שתכנן אותה. כמות התאים שהתחלפה בגוף שלנו בתקופה של 5 שנים למשל, יכולה להעיד על כך שגם אם לא רואים – השתנינו מאוד.

אז מי אתם היום אל מול מי שהייתם פעם? אפשר לחזור לדרך הראשית או לעצור בשביל צדדי קטן לחשוב, אבל לא להתכחש לשינויים הפנימיים שלפעמים דורשים מאיתנו להחליף גם את הנוף החיצוני.