בהתחלה היתה לי מוטיבציה – מה קורה במשך השנים? ומה אפשר לעשות עם זה?

מוטיבציה

 

הרבה אנשים מגיעים בתחילת דרכם המקצועית עם המון מוטיבציה לעבודה, רוצים ללמוד, מנסים לחוות כמה שיותר פנים של המקצוע, שמחים לעסוק בו ומגיעים עם שמץ של התרגשות לעבודה. עם השנים אצל הרבה אנשים ההתלהבות נעלמת, את מקומה תופסת אדישות או עייפות.

אז מה קורה במשך השנים שגורם לאנשים לאבד את ההתלהבות הראשונית? כמה סיבות אופייניות:

אין אתגר – כשהעבודה היתה חדשה, כמו כל דבר חדש, הגענו נרגשים. עם הזמן מפתחים מומחיות והעבודה הופכת לשגרתית במידה זו או אחרת. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מלמדים עובדים חדשים מיומנויות שכבר טריויאליות עבורנו – ואין מנוס, צריך לחדש קצת את אופי העבודה גם אם לא להחליף אותה.

נישה לא מתאימה לכל אחד – יש אנשים שבאמת מטרתם העיקרית היא לפתח מומחיות ספציפית בתחום שלהם, להתמודד עם הבעיות הכי מורכבות ולפתור אותן. אבל יש כאלו שמעדיפים דווקא לחלוש על יותר תחומים, ללמוד כל הזמן משהו חדש, או לראות את התמונה בכללותה. אנשים מסוג זה לא יסתפקו בתפקיד נישתי אלא ירצו לעבור לתפקידים בעלי אופי רחב יותר.

מסגרת – המון פעמים אנחנו אוהבים את העבודה, אבל לא את המסגרת. יכול להיות שהרכב האנשים, או התרבות הארגונית והנורמות שהשתרשו הן לא לרוחנו. יכול להיות שהמסגרת תובענית מידי ומכל מיני סיבות לא מאפשרת לנו לבטא את עצמנו במיטבנו.

עומס – ככל שאנחנו רואים בעבודה שלנו חלק אינטגרלי מאישיותנו, כך נהיה מחוייבים יותר. זה לא אומר שכולם מתפקדים טוב באותה המידה תחת לחץ, וזה לא אומר שעומס תמידי לא יגרור אחריו תחושות של שחיקה, עייפות ובסופו של דבר ירידה במוטיבציה.

אכזבה – מכל מיני סיבות אנשים מתאכזבים ממקומות עבודה שלא עונים על הציפיות שלהם או תואמים את מה שהם חשבו. לפעמים התפקיד מבחוץ נראה הרבה יותר זוהר מאשר מבפנים, לפעמים שמנו פוקוס על אספקט מסוים של המקצוע כשבחרנו אותו, בלי להבין שיש עוד הרבה תחומי אחריות למקצוע שתופסים את מרבית הזמן, וכך לא נותר זמן לדברים המעניינים באמת.

שינויים – לפעמים פשוט השתנינו. גדלנו בכמה שנים. מה שעניין אותנו בעבר כבר מעניין פחות ותחומי העניין שלנו השתנו יחד איתנו. קיבלנו החלטה לפני מספר לא מבוטל של שנים, לא בטוח שההחלטה נכונה גם לעכשיו.

מה אפשר לעשות?

לחפש מסלול קידום ניהולי או מקצועי – אם כן רוצים להישאר באותו מקצוע ואפילו באותה המסגרת, הצורך האנושי בהתפתחות לא אמור להיעלם, להיפך. אפשר לאתר תפקידים חדשים או “לתפור” לעצמכם תפקיד חדש אפילו במסגרת המשרה הנוכחית דרך התמקצעות בתחום חדש למשל.

יוזמה – אם נשארתם באותו ארגון סימן שאתם מזדהים איתו. תחשבו על רעיונות שיוכלו לקדם את הארגון שמעניינים אתכם ברמה האישית והמקצועית. אם הרעיונות באמת יתנו ערך מוסף ותהיו עקביים בכוון, המון דוגמאות מוכיחות שזה מפיח רוח חדשה ומוריד רמות שחיקה בעבודה.

ללמד אחרים – הרבה מאוד מחקרים כבר הוכיחו את היתרונות הרגשיים של התנהגות פרו – חברתית, לימוד של קולגות חדשים יכולה לעזור הרבה מאוד ולמצב אתכם כחונכים בתחומכם. כמובן תלוי בארגון, ועד כמה קיימת בו אוירה תחרותית, אבל תתפלאו כמה אנשים מוצאים סיפוק בלימוד וחניכה.

לא להיבהל מהפוליטיקה – אין ארגון שאין בו פוליטיקה ומאבקי השפעה. אם תחליטו להיגעל מזה ולשבת בצד, לא תקדמו שום דבר. לא את הרעיונות שלכם ולא את עצמכם. המעניין הוא – שאנשים תופסים את עצמם כבעלי מעט כישורים פוליטיים בהשוואה לסביבתם, מה שאומר שכל אחד רואה את הסביבה שלו כמורכבת פוליטית יותר, והסביבה כנראה רואה אותו ככזה. אפשר להתייחס למאבקי הכח כאל תהליך לימודי ואפילו משחק אסטרטגי, זה בפני עצמו, מעבר לאג’נדה שאתם רוצים לקדם, יכול לעזור להוסיף עניין. מעטים ה”פוליטיקאים הארגוניים” שנולדו כאלה – זה פשוט חלק מעסקת החבילה של הרצון להשפיע.

לפעמים באמת הגיע הזמן להחליף – צריך לדעת לזהות מתי המקצוע שלכם נמצא בירידה ומה הצפי שלו לשנים הקרובות. רצוי לאתר מה התכניות של הארגון שבו אתם עובדים ולאן הוא הולך – ויותר מכל, האם זה מתאים לכם? האם אתם רואים משהו שיגרום לכם לקום עם יותר חשק לעבודה הנוכחית בעתיד הקרוב? אם לא – הגיע הזמן לחשוב על אלטרנטיבות לפני שתחושת השחיקה תשפיע על היבטים נוספים מהחיים שלכם.

 

כך או כך, כמות השעות שאנחנו מבלים בעבודה היא כ”כ גדולה, שכדאי מאוד שיהיה לנו אכפת ממה שאנחנו עושים. גם אם לא נחווה בכל יום התלהבות כמו של ילד שפותח מתנה, סיפוק מסוים הוא הכרחי. אנשים כבויים או לא אכפתיים מזיקים לארגון שבו הם עובדים בגישה שהם משדרים – אבל יותר מכל, הם מזיקים לעצמם.